טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט רנ״ה

מהדורה: שולחן ערוך, חושן משפט; לבוב (למברג), 1898

מקור שולחן ערוך, חושן משפט רנ״ה
1 שכיב מרע שאמר יש לי מנה ביד פלו' או של פלו' בידי. ובו ט סעיפים: ש"מ שאמר יש לי מנה ביד פלו' כותבין העדים כך וכך צוה פלו' אע"פ שאין יודעים אם אמת הוא אומר לפיכך כשבאים יורשיו לגבות צריכים להביא ראיה:
2 שכ"מ שאמר מנה לפלו' בידי אם אמר תנו נותנים לא אמר תנו אין נותנין שמא לא אמר מנה יש לו לפלו' בידי אלא כדי שלא יאמרו על יורשיו שיש להם ממון לפיכך אם אמר זה דרך הודאה ולא היה שם חשש הערמ' נותני' אע"פ שלא אמר תנו וכן אם הודה בכתב ידו שכל נכסיו הם של פ' הויא הודאה ולא אמרי' בכי הא אדם עשוי שלא להשביע את בניו:
3 המקדיש כל נכסיו אינו נאמן לומר אחר שהקדיש חוב לפלו' עלי או כלי זה של פלוני הוא שמא יעשו קנוניא על ההקדש ואפי' היה שטר ביד ב"ח אינו גובה ע"פ הודאתו אלא כדרך שגובה כל ב"ח בד"א בבריא אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן שאין אדם עושה הערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים שהרי הוא הולך למות לפיכך אם אמר תנו אותה נוטל בלא שבועה ואם לא אמר תנו אין נותנין אלא א"כ היה בידו שטר מקויים הרי זה נוטל מההקדש מפני הצוואה ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות אם נתקיים שטרו נשבע וגובה מהפודה לא מההקדש:
4 אמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים פרענו אינם נאמנים שהרי לא אמר תנו ומנין ידעו שחייבים ליתן אבל אם אמר תנו ואמרו יתומים פרענו נאמנים ונשבעים שבועת היסת שפרעו וי"א דבכל ענין נאמנים לומר פרענו טור בשם הראב"ד והר"ר ישעיה:
5 שכיב מרע שהודה שיש לפלוני בידו מנה ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבינו פרעתיו נאמנים ונשבעים על זה היסת אבל אם אמר תנו ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבינו פרעתיו אינם נאמנים:
6 צוה מחמת מיתה לתת מנה לשמעון ומת ומכרו היורשים כל הנכסים שלא מצא שמעון לגבות את שלו גובה מהלקוחות ואין היורשין נאמנים לומר פרענוהו כיון ששטר הצוואה יוצא מתחת ידו אבל אם אין כתב הצוואה יוצא מתחת ידו נאמנים לומר פרענו ואם אומרים שלא פרעוהו חוששים לקנוניא:
7 ראה שהטמין אביו מעות ואמר של פלוני הם או של הקדש הם אם כמוסר דבריו בלשון צוואה דבריו קיימין ואם כמערים שלא יחזיקוהו בעשיר א"צ לקיים דבריו:
8 בא אחד ואמר ראיתי את אביך שהטמין מעות ואמר של פלוני הם או של הקדש הם אם הם טמונים במקום שהמגיד היה יכול ליטלם נאמן ואם לאו אינו נאמן:
9 היה פקדון ביד אביהם ואינו יודע היכן הניחו ואמרו לו בחלום כך וכך הם ובמקום פלו' הם ושל פלוני הם או של מעשר שני הם ומצאם במקום שנאמר לו ובמנין שנאמר לו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין אלא הרי הם שלו:
פירוש טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט רנ״ה
1 ס' ג' בשעה שהקדיש מ"ש הסמ"ע ס"ק ד' לפרושי האי מלתא כן כתב הכ"מ אבל הסמ"ע עצמו העיד עליו שהוא דוחק ותו קשה לי דלא מצינו חילוק בין בריא לחול' רק לענין קנוניא ולא לענין חזרה דאף דמצינו בסי' ר"ן דחול' יכול לחזור היינו כל משך חליו משא"כ כאן שיש זמן לחזרתו אצל חולה טפי מבריא זה לא מצינו ותו דבס"הת שהביא ב"י מבואר כאן וז"ל ויש מתרצי' דמיירי בשע' שהקדיש בתוך כ"ד הודה מה שהוד' אבל אחר שהקדי' לא דלא גרע הקדש מהדיוט דאינו יכול לחזור לחוב להם בהודאתו וכ"כ הרמב"ם עכ"ל הרי לפניך הפך הדברים בבירור ונלע"ד ליישב בדרך זה דברי הרמב"ם ונקדים לך דלאחר שהקדיש לא מהימן הנותן בשום פנים הן בבריא והן בחולי אכן הטעמים חלוקים דבבריא הטעם משום קנוניא ובשכ"מ שאין קנוניא הטעם משום אחר שהקדיש אין כח בשכ"מ להפקיע מההקדש כמו מהמשועבדים כ"ז שאין השטר מקוים ודבר זה הקש' בעל המאור על הרי"ף כמ"ש ב"י בשם סה"ת דבשעה שהקדיש אם הוד' הודא' גמורה ודאי מהני הן בבריא הן בשכ"מ אפי' אחר שהקדיש תוך כדי דבור דהא קי"ל תוך כ"ד בדבור דמי בפ' יש נוחלין בר ממקדש אשה ומגדף ואם אין שם הודא' גמור' דהיינו שיכול לומר שלא להשביע שהי' מענ' עצמו כשהוא בריא כמ"ש נ"י בפ' כ"ש ג"פ אכן מצינו בהך מלתא חילוק בדבר בין בריא לחול' דרך הודאה עצמה שאמר בשעה שמקדיש לא הוי הודא' אלא שהוא מתקן אח"כ ואמר תנו את המנ' לפלוני לתקן בזה שלא עשה בשביל שלא להשביע בבריא לא מהני זה משום חשש קנוניא אבל בחול' שאין בו חשש קנוניא רק שאינו נאמן להפקיע מידי שיעבוד בזה נאמן לתקן דבריו הראשונים ובזה דברי הרמב"ם מבוארים דבבריא אינו נאמן בשום פנים להוציא מן ההקדש כל שאין הודא' ברור' בשעה שהקדיש אבל בחול' שאין בו חשש קנוניא נאמן כשאומר מנה לפלוני בידי באות' שעה רק שיש חשש שלא להשביע ויכול לתקן אח"כ כשאומר תנו וזהו שכתב אח"כ לפיכך אם אמר תנו ר"ל אפי' אחר זמן שהקדיש מהני דהו' בזה תיקון על טענת שלא להשביע וע"כ נותנין לו אפילו בלא שטר ואם לא אמר תנו ויש תיקון אחר שלא נאמר דהודא' שבתחלה בשעת הקדש היתה שלא להשביע דהיינו שיש בידו שטר מקויים ע"כ מהני שיכול לגבות מן הקדש עצמו מפני הצוא' ולא כשאר ב"ח שגוב' מן הפודה מן ההקדש דוקא וכמ"ש שם הרמב"ם בפרק ההוא בשאר ב"ח והמשך הדברים ההוא כך דבבריא יש חילוק דהיינו שמאחר שהקדש אין מועיל אפי' הודאה גמורה ממילא שמעינן דבשע' שהקדיש מועיל הודאה גמורה ע"ז בד"א בבריא שם אין חילוק רק בין שעה שהקדיש לאחר שהקדיש אבל בחולה יש חילוק אחר דאם אמר שלא בדרך הודאה גמורה יש חשש עדיין אם יאמר אח"כ תנו וכו' וע"ז מסיים לפיכך אם אמר תנו וכי' ומ"ש בסיפא ואם אחר שהקדיש אמר תנו ר"ל שבשע' שהקדיש לא אמר כלום רק אחר דהקדיש אמר תנו מנה לפלוני שיש לו בידי לא מהני לפקוע כח ההקדש כיון שכבר נעשה הקדש גמור והוי כשאר כ"ח שגובה מהפודה דוקא כנלע"ד אחר העיון בדברי הרמב"ם:
2 ס"ה חזר ואמר לנו אבינו פרעתיו כו' רבינו הביא ב' דיעות דיעה הא' ס"ל דאם טוען שאמר אבא פרעתיו אחר ההודאה בכל גווני נאמנים אלא בטוען שאומר אבא פרעתיו קודם ההודא' בזה יש חילוק דבאומר תנו אינם נאמנים כיון שהחליט בצוואה שהם ישלמו לו והרמ"ה ס"ל באומר שפרע קודם ההודא' בכל גווני אינם נאמנים כיון דאיכא סהדי ששמעו מפי המצו' שיש מנה לפלוני בידו אנן סהדי דלאו בטעות קא מוד' ואע"ג שיש לו מגו דפרעתי אח"כ הוי כמגו במקום עדי' אבל אי ליכא סהדי על הצוואה מהני ליה מגו זה אלא דאי אמרו אמר אבא פרעתי אחר ההודאה יש חילוק דאם אמר תנו אינם נאמנים כיון שהפקיד להם לשלם מסתמא לא שילם הוא. ובלא אמר תנו נאמנים שאמר לפורעו שפורעו אחר ההודאה ולענין הלכה כיון שאין בדברי המחבר הלכה ברור' כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"א נלע"ד דיש לפסוק כהרמ"ה דהא בסי' קכ"ז סי"ג פסק הרמ"א כהאי סברא כיון שהוד' בפני עדים אין נאמן שוב לומר טעיתי בהודאתי א"כ ע"כ קי"ל כאן כפירוש הרמ"ה כנלע"ד ברור:
3 ס"ו כיון ששטר הצוואה עמ"ש ס"ק מ"א ס"ג מזה ונראה דלכ"ע אם אפשר שלא ידעו היורשים שיש ביד זה שטר צוואה דנאמנים לומר פרענו כנ"ל:
4 ס"ח יכול ליטלם עמ"ש מזה בסי' ק"ח ס"ה ס"ח:
5 ואם לאו פי' אפילו במוסר מאחר דעד אחד הוא לא מוציאין על פיו ממון מחזקתו: